אחד הימים המאושרים בחייה של ניב היה יום חתונתה. בחודש אוקטובר 2024, ניב נישאה לאהבת ליבה, ים אביטן. זה היה יום מלא באושר, התרגשות ואהבה. יום שנחרט בלב של כל מי שהיה שם.

ניב הייתה כלה עוצרת נשימה. יפה מבחוץ, אבל עוד יותר יפה מבפנים. החיוך שלה באותו ערב היה חיוך של אישה שמצאה את האדם שאיתו היא רוצה לבנות את חייה.

האהבה בין ניב לים הייתה מיוחדת.

אהבה עמוקה. אהבה של חברות אמיתית. של שותפות. של נאמנות. של שני אנשים שבחרו זה בזו בכל יום מחדש.

הם חלמו יחד. תכננו יחד. בנו עתיד יחד. כמו כל זוג צעיר בתחילת דרכו, גם להם היו חלומות. בית מלא אהבה. משפחה. ילדים. חוויות משותפות. חיים שלמים שהיו אמורים להיפרש לפניהם.

אבל היה חלום אחד שניב דיברה עליו שוב ושוב. חלום שגרם לעיניים שלה לנצוץ. ניב רצתה תאומים. והיו לה כבר שמות מוכנים. סאן וריף. היא הייתה אומרת אותם בחיוך. כאילו הם כבר חלק מהמשפחה. כאילו היא כבר יכולה לראות אותם רצים בבית. וכשהיא דיברה עליהם, אפשר היה לראות כמה היא מחכה להיות אמא. כמה אהבה הייתה בה לתת. כמה לב היה בה להעניק.

ניב הייתה נולדת להיות אמא.

כל מי שהכיר אותה ידע את זה. הרגישות שלה. החום שלה. הנתינה האינסופית שלה. האהבה שלה לאנשים. כל אלה היו חלק ממי שהיא.

המחלה עצרה הרבה חלומות. אבל היא לא הצליחה לקחת את האהבה. לא את האהבה בין ניב לים. ולא את החלומות היפים שהם בנו יחד.

היום, כשאנחנו מסתכלים על תמונות החתונה, אנחנו לא רואים רק שמלה לבנה או ערב מרגש. אנחנו רואים אהבה. אהבה טהורה. אהבה אמיתית. אהבה שניצחה כל קושי. ואהבה שתמשיך לחיות בלב של כל מי שהכיר את ניב. ובמיוחד בליבו של ים. האיש שהיא אהבה בכל ליבה. והאיש שילך איתה בליבו לכל חייו. ❤️